top of page

האם לימוד ההיסטוריה הוא היסטוריה?



בטח שמעתם על החדשות שרצו ברשתות החברתית ובווטסאפ בשבוע שעבר: משרד החינוך מוציא את לימוד תקופת בית שני מלימודי החובה והבגרות. כתבה בעיתון הארץ (18.8.22) עם הכותרת "בלי כורש, הורדוס ובר כוכבא: בתיכון יפסיקו ללמוד על תקופת בית שני" עוררה הרבה זעם ותגובות.* כמורה להיסטוריה, וסטודנט לתואר שני בתולדות עם ישראל (לקחתי שנה הפסקה כדי להתחתן), נזכרתי בציטוט המפורסם של יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל."


מה שמפתיע זה פחות החשיבות של נושא תקופת בית שני לתולדות עם ישראל, אלא לציונות. האתוס הציוני הרי בנוי על מורשת החשמונאים, המרד הגדול, מצדה ובר-כוכבא. איפה היינו בלי השירים של "ימי החנוכה" ו"הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור?" מה היינו עושים בלי העלייה לרגל למצדה והקריאה "מצדה שנית לא תיפול!"


בדיוק מסיבה זו קראתי לסיור הנוכחי במוזיאון ישראל "מה היה האמוג'י האהוב על הרצל?" - סיור שמתחיל בארכיאולוגיה של תקופת בית שני, ועוקב אחר ההתפתחות של סמלים (סימבוליזם) במשך כמעט אלפיים שנה, עד האמנות של בית הספר בצלאל: בוריס שץ, א.מ. ליליאן וזאב רבן, בין היתר. אני לא נאיבי. אני מודע להלך הרוח בישראל, ששונה מזה של ימי העליות הראשונות, ומקימי המדינה. אני גם יודע שבתקופת קום המדינה, לא היתה הסכמה רחבה על הגדרת הצביון היהודי ומטרותיה ארוכות הטווח של המדינה העצמאית החדשה.**


הסיפור הזה נוגע במסע האישי שלי.


בשנת 2013 עזבתי את משרת ההוראה הפורמלית שלי במשרד החינוך ועברתי ללמד בארצות הברית, כי האמנתי שאנחנו בעיצומו של תהליך שינוי קיצוני בפרידגמה החינוכית של מדינת ישראל. הרגשתי קושי להשפיע מתוך המערכת והעדפתי ללמד במסגרת יותר תומכת עם מנטורינג וגם שכר מתאים.


עמיתיי המורים בישראל היום, נאלצים להתמודד עם שינויים תכופים בשיטות הלימוד ובנושאים שהם בליבה של היהדות בישראל. גם השכר הנמוך משחק תפקיד חשוב בשחיקה, וכל אלו יחד, גורמים לקושי משמעותי להישאר במערכת הפורמלית ולנסות להשפיע על חינוך הדור הבא מתוכה. (אני עוד זוכר איך ב-2014 מורים לא ידעו מה הולך להיות בבגרות של אותה השנה, אז איך מנהלים ככה כיתה?)


גם בארה"ב בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתמודד מול שינויים מסגרתיים, תוכניות לימוד ושיטות הוראה שמתחלפות כל שנה-שנתיים, וקשיים רבים הקשורים בהשפעת הטכנולוגיה על ההתנהגות וההתנהלות של הכיתה.


מה זה שינוי פרדיגמטי?


באחת ההרצאות של טד (TED Talks) הנצפות ביותר, סיר קן רובינסון המנוח שאל "האם בתי ספר הורגים את היצירתיות?". עוד כשלמדתי הוראה ב-2009, המדריך הפדגוגי חזר על האמירה ש"היום, תפקידו של המורה הוא כבר לא להקנות ידע". היום כשאפשר לגגל כל דבר, מי צריך מורים? אם כן, מהו תפקידו של המורה? של בית הספר? מתוך הרבה דיונים, פורומים, הרצאות ופרזנטציות ששמעתי על הנושא, מדברים על: להקנות כלים ללמידה עצמית; לכוון את התלמידים מה ללמוד ומה הם צריכים כדי להצליח; להיות צרכני-ידע מפוכחים. ובמקרה הכי טוב - לדעת לחשוב.


האם צפיתם בסרט מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית של נטפליקס? הסרט מראה לנו מהי השפעת התקשורת החברתית על המוח שלנו. פונקציית הגלילה האינסופית שגונבת לנו את הזמן ותשומת הלב. אנחנו גם רואים את ההשפעה הזאת באופן ברור על הילדים שלנו.

הריכוז, הלמידה והחשיבה יורדים, ההתמכרות לדופמין (ההורמון שאחראי על תחושת הסיפוק בגוף) שמתעצמת עם כל התראה שמופיעה לנו בנייד מסכלת את היכולת להתמודד עם תוכן "כבד" וחשוב ומיומנויות חשובות כגון קריאת טקסטים שינון וכו' נעלמות, שלא לדבר על תופעות הלוואי כגון דיכאון וחרדות. אנחנו ממש רואים בעיניים את התגשמות הנבואה מהסרט "חכם על אידיוטים" (2006).


איך אנחנו מצפים מהילדים לחשוב, כשאנחנו מפסיקים להקנות להם ידע? על שינון נוסחאות כפל מקוצר, משניות או תאריכים חשובים בהיסטוריה הם לא יקבלו לייקים. ולמה שיתאמצו לחפש את הידע הזה אם הם אינם נדרשים לו במבחנים או בשום מקום אחר?

כמעט שנתיים של בית-ספר-בזום, לימדו אותנו שאנחנו לא מוכנים לאתגר הזה. אנחנו לא מושלמים, המסגרות אינן מושלמות, ואנחנו מנסים ככל יכולתנו לחבר את הילדים שלנו ללמידה משמעותית בכל דרך אפשרית, באמצעים העומדים לרשותנו. למרבה הצער, אין לנו את הכלים והמשאבים להתמודד עם כל הבעיות כל הזמן.


זהו השינוי הפרדיגמטי שעובר היום משרד החינוך בפרט, והחינוך בעולם בכלל.


התפיסה של מה תפקידו של המורה, של בית הספר, כיצד מחנכים ולאילו ערכים, עוברת שינויים קיצוניים במהירות בה מתחלפים שרי חינוך, ולפני שאנחנו מצליחים להסתגל לשינויים, כבר נוצרים שינויים נוספים. אני צופה בעצב ובכאב בעמיתיי - עובדי ההוראה שצריכים להתמודד עם הדרישות המשתנות חדשות לבקרים, עם החלפת סט הערכים אותם הם אמורים להעביר לתלמידים והשחיקה במעמדם, ומבין שהפתרון לא יבוא מגבוה, אלא מלמטה. אני באמת מאמין שהשינוי צריך לצמוח באופן טבעי, ולבוא בראש ובראשונה מצד ההורים שדואגים לחינוך ילדיהם ולעתיד המדינה.


לסיכום: יש לי רגשות מעורבות לגבי הנושא הזה. אולי כמו רבי עקיבא, שראה שועלים יוצאים מבית קדשי הקודשים והתחיל לצחוק (תלמוד בבלי מכות כד ע"א), לפעמים צריך לראות את הצחוק שנעשה מכל היקר לנו בתור מבשר הגאולה.




הערות:


* אם זה מעניין אתכם, אפשר לקרוא ולהגיב לתגובות ברוטר, ובטוויטר.

** בעניין זה אני יכול לומר שספרו של נתנאל אלינסון "קיצור תולדות הישראליות" (ידיעות ספרים 2021) עושה עבודה טובה. אם כי גם על הספר הזה יש לי מה לומר, בהזדמנות אחרת אולי.

ความคิดเห็น


bottom of page