האם צדקיהו המלך אהב גלידת שוקו-וניל?

לפרשת דברים תשפ"ד

מי לא אוהב גלידה בקיץ? ובכלל, בתשעת הימים, כשבאמת חם, והרבה נוהגים שלא לאכול בשר או לשתות יין. גלידה אפשר לאכול כל היום. ואולי אפילו…בלילה, כמו יעקב אבינו? 

יעקב אבינו אמר ללבן: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי׃ (ברא' לא, מ), ואונקלוס תרגם: הֲוֵיתִי בִימָמָא אֲכַלְנִי שַׁרְבָא וּגְלִידָא (הֲוָה) נָחֵית עֲלַי בְּלֵילְיָא. כלומר - היה הרבה גלידה בלילה. המילה גלידה באה מהמילה הלטינית Gelato, מילה נרדפת לקרח. גם בספרדית/פורטוגזית המילה לקרח דומה. נירון קיסר, ששלח את אספסיאנוס להחריב את ירושלים, היה ידוע כאוהב גלידה (גלידופיל?). הרומאים היו מביאים קרח מההרים ומרסקים אותו עם פירות ליצירת צבעים וטעמים. זה היה מאכל יוקרתי, שרק לעשירים היתה גישה אליו. תזכרו, זה לפני מקררים…

ומה לגבי שוקו-וניל?

את צמח הקקאו התחילו לביית לפני כ-5,300 שנה בדרום אמריקה. היו אוכלים אותו כמות שהוא, ואף משתמשים בו למסחר - כמו כסף. לפני כ-3,500 תרבות האצטקים והמאיה היו שותים אותו כמשקה מר מתובל בפלפל חריף או וניל. למשקה קוראים: xocolātl, ומכאן השם שוקולד. הספרדים שהגיעו לשם לפני כ-500 שנה הביאו את השוקולד למערב, וברגע שהחלו להמתיק אותו, הוא נהיה מאכל פופולרי מאוד - עד היום. 

ועכשיו לסיפור של וניל - בשלהי ממלכת יהודה

עד לפני שנתיים בערך, כולם היו בטוחים שמקור הוניל הוא במקסיקו, מבלי להיכנס לפרטים של איזה שבט ותרבות התחילו לביית אותו ולתבל בו. העולם המערבי רק גילה אותו לאחר שקולומבוס גילה את אמריקה. השם וניל, אגב, הוא מהספרדית vaina, שזה קשור למילה 'תרמיל'. המילה התקנית בעברית היא שֶׁנֶף. אבל גלידת שוקו-שנף זה פשוט..לא זה.

להפתעתנו, התברר  כי מלכי יהודה לא רק הכירו את הוניל, אלא אהבו את היין שלהם עם טעם האקזוטי הזה, שכנראה הגיע מהמזרח הרחוק.

קנקנים לאגירת יין. צילום: דפנה גזית, רשות העתיקות

בהפטרה לפרשה, הנביא ישעיהו מוכיח את העם על השחיתות במסחר: "כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם" (ישעיהו א, כב). היין מהול במים, וכך עובדים על האנשים בשוק. מצד שני, האליטות של הממלכה היו שותים לשכרה מבלי שאכפת להם ממה קורה בעם:

הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל…הַשֹּׁכְבִים עַל־מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל־עַרְשׂוֹתָם וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק׃ הַפֹּרְטִים עַל־פִּי הַנָּבֶל כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי־שִׁיר׃ הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל־שֵׁבֶר יוֹסֵף: לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים׃ (עמוס א, א-ז)

במילים שלנו: הם אוכלים את האוכל המשובח והיקר ביותר, בתנאים הכי טובים, כאשר ברחוב ובפריפריה יש שחיתות ועוולה. האליטות לא רואים, לא יודעים, לא שומעים. הם נמצאים "במגדל השן", כביכול.

שתי תגליות ששינו את התפיסה על עושרה של ירושלים בשלהי הבית הראשון, נעשו בשלוש השנים האחרונות בחפירות חניון גבעתי-עיר דוד:

1. שנהבים בסגנון אשורי (לקמן: הַשֹּׁכְבִים עַל־מִטּוֹת שֵׁן)

2. קנקני אגירה ענקיים עם שרידים של יין בתיבול וניל. (בתמונה)

על השנהבים ומשמעותם נכתוב בע"ה בהזדמנות אחרת. הנקודה המרכזית היא שעד התגלית חשבו כי רק בבירת ממלכת ישראל היו שנהבים. להרחבה על הנושא קראו עוד על "שנהבי שומרון". חלקם מוצגים היום במוזיאון ישראל. עיין בעמוס פרק ג, ו מלכים א פרק כט, לט. 

הקנקנים נמצאו במחסנים ישנים, בין 8-15 קנקני ענק בכמה מקומות. שניים מהם מוצגים כיום במוזיאון ארצות המקרא. הקנקנים היו חתומים עם חותם ורדה/רוזטה (בתמונה), המיוחס לתקופת צדקיהו המלך, ולכל הפחות למלכי יהודה האחרונים. 

לסיכום: תוכחת הנביאים על השחיתות של מעמד האליטה, והפער בינם לבין העם, היא תוכחה עם הרבה רלוונטיות לזמננו. אפשר לומר שבתוכחה יש הרבה טעם.

טעם וניל.

ידיות קנקנים עם חותם ורדה