מצפון תפתח הרעה

לפרשת נצבים-וילך תשפ"ד

הצפון של היום והצפון של פעם באו לפתחנו. לא רק שאנו סובלים ממטחי טילים על הצפון, ואזורים אחרים בארץ, אלא שתוך כדי המלחמה הזו מחליטים באו"ם שבעצם - יישובי יהודה אינם לגיטימיים ועליהם להתפנות בתוך שנה. עד כמה שזה נשמע מגוחך, דברי הנביא ירמיהו נשמעים רלוונטיים מתמיד:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׃ כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל־מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם־יה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל־חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל־עָרֵי יְהוּדָה׃ (ירמיהו א, יד-טו)

"ממלכות צפון" כולל את מסופוטמיה, בעבר, היות והצפון הוא הדרך היחידה להיכנס לאזורנו מבלי לעבור את מדבר ערב. אבל הכוונה באמת לממלכות הצפון והמזרח: בבל, אשור, פרס ומדי. ושוב, הממלכות הללו עויינות את ישראל וכביכול תובעות את ישראל למשפט.

מצד שני, בהפטרה לפרשת נצבים-וילך, ההפטרה האחרונה מסדרת "שבע דנחמותא" שמחברות בין תשעה באב לראש השנה, מוזכרת הגאולה במשל של - חתונה!

כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ (ישעיהו סא, י) ואפילו המקור לשיר המוכר "ישיש עלייך אלוקיך כמשוש חתן על כלה" - מקורו בהפטרה זו: לֹא־יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא־יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי־בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי־חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל׃ כִּי־יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל־כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ׃ (סב, ד-ה)

מנהג עתיק מאוד, מימי התנאים, לשבור זכוכית בחתונה כזכר לחורבן. הזכוכית בעת ההיא היתה חומר מאוד יקר, ולכן שבירתה בעת החתונה תגרום לצער, וכך זוכרים את ירושלים ביום שמחתנו.

אבל, איך שוברים את הזכוכית?

בדרום גרמניה היה מנהג מאוד מיוחד וייחודי לאזור זה, מלפני כ-300 שנה. המנהג היה לשבור את הזכוכית על אבן שהייתה מקובעת בקיר הצפוני של בית הכנסת. למה? "כי מצפון תפתח הרעה". לאבן הזו קוראים "אבן חופה" או ביידיש traustein, כלומר, "אבן זריקה", בדומה לאנגלית throw stone.

אבן כזו משנת 1700 בקירוב מוצגת כיום במוזיאון ישראל, היא אחת מן היחידות ששרדו את ליל הבדולח והשואה. היא עשוייה אבן חול בגובה 45 ס"מ, רוחב 63 ס"מ. היא נתנה למוזיאון במתנה מאת עיריית בינגן באמצעות הקהילה היהודית בקלן, גרמניה.

אבן חופה במוצגת במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר

המתבונן אל מרכז האבן יראה שיש אותיות לא ברורות, עם פרח מעל אחת האותיות. הפרח מסמן מהיכן יש להתחיל לקרוא את המשפט, אך לא ברור מה פירושו: קשקשקחקכ. 

נשמע כמו מישהו שנחנק על עוגת שבע...ברכות? אבל אם תזכרו שהאבן הזו קשורה לחתונה, אולי תצליחו לפענח את הצופן שבצפון? ובעניין הזה.. יש עוד שיר ששרים בחתונה, מספר ירמיהו, וחשוב לזכור את ההקשר המלא של הפסוק:

כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם־הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה׃ קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת־ה' צְבָא-וֹת כִּי־טוֹב ה' כִּי־לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה' כִּי־אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּת־הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה': (ירמיהו לג, י-יא)

עכשיו אתם יודעים מה כתוב על האבן?